העיתון האלקטרוני - עמוד ראשי
העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
 




גיל ההתבגרות
מאת: ענת זפרני



קשה להיות מתבגר, קשה להיות הורה של מתבגר, ובעיקר בימינו. עובדה זו עומדת בסתירה גמורה לאופן שבו מוצגים בני הנוער בסרטים, בפרסומות ובסדרות הטלויזיה, שם - כך נדמה, האושר נמצא.
מסר זה מבלבל ומתסכל רבים, החשים שרק הם מפספסים את הגיל הכי יפה בחיים.
בעבודתי עם מתבגרים מצאתי את עצמי אינספור פעמים מרגיעה את הנוער שאכן התקופה הקשה שהם נמצאים בה אינה ייחודית רק להם.

במאמר זה אנסה להציג את גיל ההתבגרות מתוך נקודת מבטו של המתבגר ואתייחס לבעיות שמעלים הורים של מתבגרים. חשוב להבין ואז להחליט אם וכיצד לפעול.

אז מה בעצם הופך את הגיל הזה מחד להיות קסום כל כך ומאידך לקשה ובלתי נסבל? שינויים

כמה זמן לוקח לכם "להרגיש בבית" כשאתם עוברים דירה? אני שואלת הורים למתבגרים בקבוצות הורים, והתשובות שאני מקבלת הן בממוצע שלושה חודשים, או למשל, כמה מכם לנים בבית מלון ומקפידים לשמור על אותם מקומות במיטה כמו בבית?... אז דמיינו ש"הדירה" שעובר המתבגר הוא הגוף שלו, הנפש שלו, החברים שלו, והשכל שמתחדד - ולכל זה צריך להסתגל מהר ובחדות, ואז, רק אז תבינו כמה קשה להם, ולא רק לכם.

למרות הפגנת השרירים המתבגרים הם רק ילדים שחווים שינויים קשים.
מתבגרים חווים שינויים רבים, וכל שינוי מהווה זעזוע של המערכת עד להסתגלותה מחדש.
המערכת, במקרה זה כוללת גם את המתבגר וגם את משפחתו, ולכן מקובל לקרוא לתקופה זו "משפחה בגיל ההתבגרות", והתייחסות זו מהווה נקודת מוצא להתמודדות עם הקשיים הצפויים בה.

ההורמונים שאחראים לשינויים הפיזיולוגים הופכים את המתבגר ליצור הנתון למצבי רוח משתנים, בוחן ובודק את עצמו מול הראי עשרות פעמים ביום, משווה עצמו לחבריו ומתווכח עם כולם.

"זה לא נגדי זה בעדו" - כך כתבה חברתי, אם למתבגר, על המקרר בשלט מאיר עיניים. "הוא כל הזמן מתווכח איתי, מעיר לי, כועס ונובח על כולם, מאיים ומדוכדך, שונא ומרוכז בעצמו, עד כדי כך שהייתי חייבת להכניס לי לראש טוב טוב שאין לזה כל קשר אלי, החוויות שהוא עובר כל כך חזקות בעוצמות שהוא חייב לפרוק אותם במקום הבטוח, פה בבית".

ויכוחים, למרות שהם מתישים הם בריאים ומסייעים למתבגר לאמוד את כוחו.
עד גיל ההתבגרות אנו חווים את ילדינו כחלק מאיתנו. נוסעים במכונית המשפחתית לטיולים וארועים משפחתיים, החדר שלהם הוא חלק מהבית שלנו, אנחנו קונים להם דברים שתהיה להם ה"פינה שלהם" (שליטה מאכסימלית שלנו) ויום בהיר אחד מתחיל גיל ההתבגרות והמשוואה משתנה, המתבגר - מחפש דרך להגדיר את עצמו נפרד!

"עוף גוזל", ולא סחטנות רגשית.
הורים רבים מוצאים עצמם חסרי אונים מול המתבגרים. האגואיסטיות המאפיינת גיל זה מעוררת תסכול. "הם חושבים רק על עצמם", הטענה מוצדקת.
המתבגר חייב לחשוב רק על עצמו אחרת לא יוכל לעבור את מסע ההיפרדות שכל כך חשוב ומסייע לעצמאות. הרי אף הורה לא חולם על ילד בן 40 שחי איתו בבית, נכון?! לכן חשוב להבין שהמתבגר "מתחפר" בתוך עצמו, מתרכז היטב בצרכיו וברצונותיו, גם כשהם באים על חשבונם של אחרים ונתפסים כחוסר התחשבות מוחלט. רק בדרך זו יוכל המתבגר לגלות מי הוא בעצמו, רצונותיו ועמדותיו ויחליט על אופן התנהלותו בחיים, לכן צריך לקבל התנהגות זו בהבנה ואפילו בשמחה שכן זהו תהליך טבעי ורצוי במסע לעצמאות.

"אגואיסטיות בונה אישיות" - עניין של מינוח מחודש.
המתבגרים זקוקים לפרטיות. תופעת "זה החדר שלי", קשה לא פחות מתופעת "לי זה לא יקרה" המאפיינת גיל זה. אתייחס לשתיהן:

הסערה הפנימית שעוברת על המתבגר מופיעה פעמים רבות כאנלוגיה לבלאגן בחדר. ההורה כועס, מבקש, והמתבגר בכלל לא מבין על מה כל הרעש? זה החדר שלי, לא? אז למה את מתערבת? אני מוצא/ת הכל, בשבילי זה לא בלאגן... המלצה חמה לכל ההורים: עדיף ש"הבלאגן" יתבטא בבגדים על הרצפה מאשר בחוץ עם חבר'ה מפוקפקים ומעשים מסוכנים.

חשיבתו החדה של המתבגר נעדרת את היכולת לנבא תוצאות שליליות. מחקרים (לאחרונה הוצגו כמה מהם בערוץ 8) מוכיחים שהאזור שאחראי על תוצאות להתנהגויות לא מבשיל לפני גיל 18. מה הפלא שיש כל כך הרבה הריונות לא רצויים ומוות על הכבישים?!

דווקא כאן חשוב להדגיש את מקומם של ההורים כ"סמן ימני", המאותת על סכנה קיומית. כאן ולא בבלאגן בחדר.


כניעה משדרת לילד חוסר בטחון של ההורה בעולם החיצוני שגם כך נתפס בעיניו כמסוכן. תפקיד ההורה להיות שם בעקביות ובחוזקה ותוך כדי כך לאפשר אוטונומיה.
מתבגר שחווה כניעה: הזעם והתוקפנות של המתבגר, כמו גם שלל תחושותיו, גורמים לו לחרדה איומה. אם הוריו "מניחים לו", לא מתייחסים או נכנעים הם בעצם מפחידים אותו - "הכעס שלי הרסני, חזק, אלים ומתפרץ ואף אחד לא מעז להתעסק איתי - כנראה שאני באמת מסוכן".
ואהבתם העצמית יורדת.
הבנה מלאה תוך מינון מספר הפעמים שמסכימים - ובכך מדגישים בפניו את הכבוד שיש לנו כלפיו כמבוגר, לעומת מספר הפעמים שמציבים גבולות ברורים, מתווים דרך בטוחה לחציית גיל זה בשלום!

הצבת גבולות רק במקומות ההכרחיים, לא לבזבז אנרגיה על שטויות.
חשוב לזכור: המלחמות על נקיון, סדר ולימודים הם מלחמות על שליטה וכוח. הגוף שלהם, התסרוקות, הלבוש, צורת דיבור, ההליכה, האכילה .... חייבים להיות שונים משלנו.
חלק מהגדרת "מי אני" נשענת על מי אני לא ואני בפרוש לא כמו "הזקנים" - ההורים שלי, בטח לא כמו התינוקות - האחים שלי. אני שונה! אני כמו החברים שלי.
הצורך לבלוט בשוני עומד בסתירה מול האחידות בצורתם של המתבגרים. לובשים אותם מותגים, אותו איפור, אותה תסרוקת.... כאילו זועקים: אנחנו במקום אחר. והם באמת שם!
השוני חייב להופיע, אחרת לא תתרחש התבגרות.

לסיכום:
1.

קשה לנו איתם בדיוק במקומות שקשה לנו עם עצמנו.

2.

הבמה ומרכזה שייכים כרגע למתבגר ולא להוריו.

3.

הדימוי העצמי נבנה בגיל זה. הזכרונות, התחושות, נחווים בצורה קיצונית.

4.

יש לבחון כל מקרה על פי "מבחן התוצאה": כלומר האם התוצאה המושגת היא המיוחלת. אם לא - לשנות ולפעמים לוותר.

5.

הילדים שעסוקים לעשות הכל "דווקא" מורדים ומתנגדים לכל הדברים שנתפסים בעיננו כבעלי ערך מפני שהם מספיק אמיצים להלחם בנו. המלחמה חיונית בשבילם על מנת לבנות לעצמם את עולמם החדש והשונה.

6.

אם נחכה בסבלנות ונפתח בתוכנו כוח פנימי מספיק כדי להאמין בהם ובדרכם, נגלה יום אחד שזה נגמר!! גם הילד יסתדר ויצליח בחיים על פי דרכו.


ב ה צ ל ח ה !!!


ענת זפרני, מורה ומרצה לפסיכולוגיה ומנחת קבוצות הורים. אתר
טל: 050-7928420


  http://www.tadmit4u.net