העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
 



שנאת חינם
מאת: קרן גוטליב

"מה פתאום! זו לא שנאת חינם! יש לי סיבה מאד טובה לשנוא אותו!". מי מאיתנו לא חשב כך בליבו, כאשר ניסו להטיח בפניו את המציאות? בזכות חברה טובה למדתי מה משמעותה של שנאת חינם אמיתית.

לפני זמן מה פגשתי את רותי, חברה ותיקה, שבמקרה עברה אצלי בשכונה.

רותי ואני למדנו יחד בבית הספר היסודי, כך שמייד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה.

נזכרנו במורים שלימדו אותנו, בשיעורים שבהם היינו משתוללות ביחד, בהפסקות שבילינו במשחקי חבל וגומי. הזכרתי לה גם את דודי, הילד ששתינו אהבנו בסוד...

רותי הזכירה לי את מנחם השמן, ילד בעל ממדים גדולים, שכל הכיתה שנאה, ועשתה עליו חרם קבוצתי. הוא תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר, היה התלמיד החלש ביותר בכיתה, ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן... בקיצור, הוא היה אחד הדחויים אצלנו בכיתה.

כשרותי שאלה אותי אם לדעתי לא היה מדובר בשנאת חינם כלפיו, התגוננתי מייד: "מה פתאום! את לא זוכרת איזה ילד דוחה הוא היה? איך היה מגעיל את כולנו? איך היה הורס לנו הכל? זו בכלל לא היתה שנאת חינם! היתה לנו סיבה מאד טובה לשנוא אותו!"

רותי לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי: "אבל אולי שנאנו אותו סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו? אולי חשבנו שאם יש חרם על ילד אחר, סימן שאותנו כן אוהבים? אולי השנאה שלנו כלפיו, היתה בעצם הדרך שלנו לוודא שאנחנו כן מקובלים בחברה? אולי לא ניסינו מספיק לשלב אותו בפעילויות החברתיות, ולכן הוא הרגיש צורך להרוס אותן?"

לא הבנתי מה עובר על רותי. אמנם שנים רבות לא נפגשנו, ועלתה בראשי האפשרות שרותי השתנתה בשנים הללו, אך היא נשמעה לי כמו אדם אחר לחלוטין! הרי כל כך נהננו בילדותינו להמציא שמות-גנאי למנחם, היינו כאלה 'מכשפות' קטנות... לאן נעלמה רותי שהכרתי בתור ילדה?

"מה עובר עלייך, רותי?", שאלתי בפליאה. "מאיפה את פתאום מביאה את רגשות האשם האלה?"

רותי הוציאה מהתיק שלה דף מקומט, והושיטה לי אותו.

"לא מזמן הופיע קטע מאד מעניין בעיתון לענייני חברה, שגרם לי לחשוב על כל מערכות היחסים שלי מהעבר", היא אמרה. "קחי, יש לי בבית את ההעתק המקורי. קחי אותו הביתה, תקראי אותו, ואם עולות לך מחשבות חדשות בראש, תתקשרי אלי לפלאפון מתי שאת רוצה".

רותי רשמה מאחורי הדף ההוא את מספר הפלאפון שלה, ולאחר עוד כמה מילים שהחלפנו בינינו, נפרדנו לדרכינו.

כשהגעתי הביתה, מאוחר יותר בערב, כמעט ושכחתי מכל הסיפור. התיישבתי בעייפות מול הטלוויזיה, בהיתי במרקע, כשלפתע הרגשתי בכיס את הנייר המקומט שקיבלתי מרותי.

הוצאתי אותו מהכיס, והתחלתי לקרוא:

משחקים בלשנוא (מבוסס על רעיון של ארט בוכוואלד)

ישבתי עם חברה שלי בתחנה המרכזית בתל-אביב. חיכינו יחד לאוטובוס שיקח אותנו הביתה.
ההמתנה היתה ארוכה ומשעממת, וניסינו להעביר את הזמן ע"י כל מיני משחקי ניחושים וחידות הגיון, אך עד מהרה המשחקים האלה נמאסו עלינו, ומצאנו את עצמינו משועממות ומתחילות לאבד את סבלנותנו.

לפתע הציעה לי החברה: "מה דעתך שנשחק בלשנוא?"

"מה?", שאלתי. בכלל לא הייתי בטוחה למה היא התכוונה.

"מה, את לא מכירה את המשחק 'לשחק בלשנוא'?", היא שאלה בפליאה, כאילו גדלנו שתינו על המשחק הזה מגיל צעיר.

"זה אפילו לא נשמע לי קצת מוכר. איזה מן משחק זה? ואיזה מן שם מוזר יש לו?".

"בואי אני אסביר לך", היא פתחה ואמרה, כשבקולה נשמע פתאום מרץ מחודש. "זה משחק שממש תפור על מקומות כאלה. צריך שיהיו סביבנו הרבה אנשים שאנחנו לא מכירות, כמו למשל במסעדות, או בשדה התעופה, או בכל מקום ציבורי אחר".

"אנחנו צריכות לבחור סתם מישהו שנמצא בטווח הראיה שלנו", היא המשיכה את ההסבר שלה בהתלהבות הולכת וגדלה. "וברגע שבחרנו אותו, אנחנו צריכות להתחיל לשנוא אותו".

"לא הבנתי", אמרתי. "מה 'לשנוא אותו'?, למה? סתם מישהו שאנחנו לא מכירות? ומה בכלל כיף בזה?"

"בואי ננסה סיבוב אחד, ואת כבר תראי למה אני מתכוונת", ענתה לי חברתי. "הנה, בואי ניקח לדוגמא את הבחור הזה שם, עם החולצה האדומה".

היא הצביעה לכיוונו של בחור צעיר, שנראה בשנות העשרים המוקדמות שלו.

"איזה מן בחור הולך עם חולצה כל כך נועזת?", היא אמרה. "מה, הוא חושב שהוא כזה מושלם, שהוא יכול ללבוש מה שהוא רוצה, בלי להתחשב במוסכמות החברתיות?"

"החולצה הזאת לא כל כך רעה בעיני", אמרתי לחברתי.

"אוי, בחייך, תראי איזה מבט יש לו בעיניים. הוא מסתכל ככה על כל העוברים ושבים, כאילו בוחן אם הם ראויים להתייחסות של הוד מלכותו. איזה שחצן!"

"אני לא יודעת למה את מתכוונת. הוא סתם מסתכל על האנשים שסביבו, בדיוק כמו כל אחד אחר", הערתי.

אך חברתי המשיכה בשלה: "איכס, עכשיו הוא מוציא מהכיס סיגריה. ידעתי שהוא מהטיפוסים האלה שמעשנים במקומות ציבוריים. איזה סירחון הוא בטח עושה בכל מקום שהוא מגיע אליו".

"נכון", נאלצתי להודות שהעישון באמת הגעיל אותי, בעיקר כשהוא נמצא במקום ציבורי. "זה באמת לא בסדר מצידו".

"אוי, תראי עכשיו, הוא מוציא ספר מהתיק שלו. רואים מרחוק שהוא לא מצליח להבין ספרים רציניים, אני בטוחה שיש לו בבית רק ספרי קומיקס!"

"אני ממש שונאת אנשים שלא מצליחים להתיחס בכבוד לספרות איכותית", הערתי בכעס. "הם חושבים שכל החיים זה רק בדיחות וסיפורים טפשיים".

"רואים על הפרצוף שלו שהוא לא רציני לגבי שום דבר בחיים שלו!", העירה חברתי בזעם מתגבר.

"הוא בטח מזלזל גם בבני המשפחה שלו, בהורים שלו", נידבתי רעיון. "הם בטח כבר לא כל כך צעירים, והוא לא משקיע אפילו שיחת טלפון אחת בשביל להתעניין בשלומם!".

"תראי, הוא מוציא עכשיו את הפלאפון שלו מהכיס. בטח הוא רוצה להתקשר לעוד אחד מהחברים הליצנים שלו, כל החבורה שלו מורכבת מחבר'ה כמוהו, אני בטוחה!".

החלטתי לעשות מעשה. "זהו, אני קמה והולכת לומר לו בדיוק מה אני חושבת על אנשים כמוהו. לא יתכן שהוריו המסכנים ישבו חולים בבית, כשהוא מבזבז את הזמן בשיחות טפשיות עם חברים עצלנים כמוהו!", אnרתי כשאני מתרוממת מהספסל שלי, ומתכוונת לצעוד לכיוונו.

ברגע הזה חברתי אחזה בידי, כאילו מאבדת עניין, ואמרה: "טוב, תחזרי לשבת. בואי נבחר עכשיו את הגברת ההיא עם הכלב הלבן".

סיימתי לקרוא את כל הקטע, והרגשתי צורך פנימי עצום להתקשר מייד לרותי. רציתי לספר לה כיצד לפתע הבנתי את תחושותיה. כיצד לפתע קלטתי על מה היא מדברת.

ניסיתי לחשוב גם, האם אני "חוטאת" בשנאת חינם בחיי היומיום שלי? כמובן שאינני בוחרת את המשחק הזה כדרך חיים, אבל האם יתכן שיש בסביבתי אנשים שאני 'ממציאה' סיבות בכדי לא לאהוב אותם? ומה לגבי מצבים שבהם חברי מדברים על אדם מסוים, מספרים עליו דברים שליליים. האם ההקשבה שלי היא בעצם שיתוף פעולה איתם?

חשבתי לעצמי שקיימים מקרים רבים שבהם אני נגררת לשנאת חינם, אפילו אם מדובר בסוג הפשוט יותר של השנאה. למשל, כל האנשים בעבודה שלי 'נהנים' לשנוא את המנהל שלנו, ואני - כמו כולם - תמיד מוכנה לפרסם אנקדוטות קטנות ועסיסיות שגיליתי עליו... או למשל, השכן המוזר שגר בקומה הרביעית בבניין שלנו. נדמה שכל דיירי הבית - ואני בתוכם - פשוט מחפשים אחר סיבות להוכיח שהוא עוסק בעניינים לא חוקיים, למרות שאיש מאיתנו לא יודע על כך דבר באמת.

הצלחתי בקלות רבה לחשוב על דוגמאות רבות (רבות מדי!) שבהן אני 'נופלת' לשנאת חינם, לסלידות קטנות וכמעט חסרות משמעות כלפי אנשים שונים.

רציתי לדבר על כך עם רותי. רציתי לבדוק איתה ביחד האם באמת התנהגותנו כלפי מנחם היתה התנהגות של שנאת חינם, והאם השנאה שלנו כלפיו היתה בעצם רק איזה משחק של 'לשנוא'.

אך אפילו לפני זה...

היתה לי משאלה לפגוש את מנחם השמן, ולהתנצל בפניו על כל השנים האומללות שלו.


קרן גוטליב, עובדת סוציאלית.


  http://www.tadmit4u.net