העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
 



יוסי ריבלין
דברו מצחיק
מאת: יוסי ריבלין



לא צריך להיוולד יצפאן
באווירת הפורים יועץ התקשורת יוסי ריבלין מזכיר שאין תבלין יותר מנצח להרצאות ומצגות מ...הומור.


אני זוכר את הפעם הראשונה שהשתמשתי בהומור. מאז אפשר לאמר התמכרתי לכך. הוזמנתי להרצות על יחסי-ציבור בסמינר אפעל באולם שנקרא "הזית". מיכלית דלק שהתהפכה חסמה חצי מדינה וגרמה לי להגיע באיחור של כ- 20 דקות להרצאה. כשהגעתי, הסטודנטים (חניכים בקורס דוברות ויחסי-ציבור) כבר ישבו במקומותיהם חלקם קצת עצבניים למרות שהתקשרתי מהדרך. אמרתי להם שלום ודבר ראשון סיפרתי להם ששם האולם הזה הזכיר לי בדיחה על אחד שמסתובב עם עגלה ועליה מונח זית ענקי. שואלים אותו חבריו מה זה והוא סיפר את הסיפור המוכר על בקבוק שמצא ובתוכו הייתה לכודה ג'יני - פייה - שהבטיחה לו שאם ישחרר אותה מהבקבוק היא תאפשר לו להביע איזו משאלה שבא לו. וזה מה שביקשת? תהו חבריו. לא, אבל אתם יודעים, אחרי כל-כך הרבה שנים בתוך בקבוק כנראה לא שומעים כל-כך טוב.

כולם פרצו בצחוק. יכול להיות שהבדיחה הצחיקה ויכול להיות שאנשים רצו קצת להשתחרר מהמתח הקל שנוצר בחדר בגלל האיחור. אבל זה היה בהחלט המשך מוצלח להרצאה שהחלה לכאורה ברגל שמאל. היה עוד איזה קטע באותה הרצאה שלפתע שמעתי את עצמי אומר איזו קלישאה שחשוב להגיד. הם שמו לב בשפת גופי שאני קצת מזלזל באמירה הזו. ואז עצרתי רגע וסיפרתי לסטודנטים שפעם איזה עיתונאי הצליח להשיג את דפי הנאום של משה סנה, ממנהיגי מפא"י ואביו של אפרים - רגע אחרי שירד מהפודיום בנאום חוצב להבות. ליד אחד המשפטים שלו היה כתוב: "טיעון חלש - להגביר את הקול" אז ברשותכם אמרתי לסטודנטים, אני אגיד את זה שוב אבל הפעם אדבר חזק, כי לצערי הטיעון קצת חלש. המבטים שלהם אמרו הכל.

היכולת לספר סיפורים אישיים או סיפורים בכלל, סיפורים חביבים, אנקדוטות הומוריסטיות וכיוב' ולשלבם בהרצאות, מצגות, ראיונות, תוכניות מלל וכיוב' היא אחת היכולות המרשימות אצל מי שמופיע בפני קהל בעניינים מקצועים. למרבה הצער מעטים משתמשים בטכניקה זו. ההומור נמצא סביבנו ללא הרף. הוא נמצא בבדיחות ובעיקר בסיפורים מקריים, אגדות, אירועים שעברו גלגולים והתאמות, הגזמות וכמובן בסיפורים היומיומיים שקורים לנו. סיפור חביב, פתיחה הומוריסטית, ציטוט חביב ממנהיג עבר שהציבור חיבבו בהחלט יכול להיות מהלך מנצח בפרזנטציה, הרצאה, נאום, שיחה או תשובה לשאלה. אנשים אוהבים מאוד שמצחיקים אותם ומכירים תודה גדולה למי שעשה זאת. אחד כזה לעיתים קרובות ייתפס על-ידם כלא פחות ולא יותר כסופרמן. כמובן שזה לא בא להחליף את רצינות ההרצאה, התוכן, המסר והמטרה. אבל כתבלין ההומור מעולה. לא צריך להיוולד יצפאן. אפשר פשוט לאמץ מראש כמה סיפורים חביבים ופשוט לשבצם במקום הנכון.

לפני כמה שנים הייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לשמוע הרצאה של היזם יוסי ורדי. הייתי יוצא מההרצאות שלו בתחושה שגם למדתי משהו חדש וגם התפוצצתי מצחוק כל ההרצאה. לא אשכח לעולם את הצחוק באולם באוניברסיטת תל-אביב מלא סטארטפסיטים, אנשי תקשורת ואקדמיה השותים בצמא כל מילה של מי שרק הרגע מכר חברת סטארט-אפ בכחצי מילארד דולר. ורדי נשאל מה דעתו על המחירים הגבוהים שבהם נמכרות חברות סטארט-אפ בעסקאות של החלפת אופציות? ואז סיפר סיפור על מודעה בעיתון למכירת כלב, המחיר: 50,000 דולר. סקרן אחד התקשר לברר האם מדובר בכלב פלאים? "לא זה כלב ממש פושט" ענה המוכר. ולמרות זאת זה המחיר שאתה רוצה? כן, התעקש המוכר. ואכן בתוך כמה ימים הכלב נמכר בהצלחה. 50,000 דולר? במזומן? התקשר שוב לברר הסקרן מיודענו. "לא בדיוק מזומן", ענה המוכר, "החלפתיו בשני חתולים שעולים 25,000 דולרים כל אחד". מאז יצא לי לא מעט להאזין לורדי. לעיתים חשתי שהוא העלה את מינון ההומור והפחית את מינון התוכן עד שיש קצת תחושה של ריקנות בסוף הרצאותיו... צריך להיזהר מכך.

כאיש יחסי-ציבור של חברה מסוימת הוזמנתי לאחרונה לישיבה שבה שלושה בכירים עשו 'חזרה גנראלית' לקראת מצגת חשובה במכרז רציני ויוקרתי. הפרזנטציה בהחלט הייתה טובה. הוכנה היטב. הייתה מושקעת. בסופה הוזמנו הנוכחים לתת הערות. כשהגיע תורי לא היה לי הרבה מה להגיד. הדברים שאמרו קודמיי היו בהחלט מעניינים וחכמים. בכל אופן החלטתי להגיד משהו. אמרתי להם שלי אישית היה חסר קצת הומור במצגת. הותקפתי מיד מכל עבר. "בשום ואופן לא!!!! חס-וחלילה!!! לא הומור ולא נעלים". אם נכניס הומור יחשבו שאנו לא רציניים". לא הסכמתי אבל גם לא התווכחתי. שמתי קסדה וישבתי בשקט בצד.

המצגת שלהם הייתה מוצלחת. אבל הם לא הגיעו למקום הראשון, המיוחל. שבועיים שלושה אחר-כך שאלתי את אחד המנהלים שהיה בין ה'שופטים' האם הקבוצה הזוכה השתמשה בהומור? הוא חשב רגע ואמר. אני חייב להודות שכן. הוא נזכר. "היה רגע אחד שהמציג נשאל שאלה לא ממש סימפטית שקשורה בכישלון מסוים מן העבר. הוא חשב רגע וסיפר: שג'ק וולש המנכ"ל המיתולוגי, אחד המנהלים הנחשבים למוצלחים ביותר בארה"ב התראיין פעם לעיתונאי. העיתונאי שאל אותו איך הוא מסביר את הצלחתו הפנומנאלית. הוא אמר: אני אענה לך בשתי מילים: החלטות נכונות. כן, אך איך משיגים החלטות נכונות: "מילה אחת", ענה וולש, "ניסיון". וכיצד צוברים ניסיון? שאל העיתונאי, 2 מילים: "החלטות שגויות" ענה.

בהזדמנות אחרת, הוא סיפר, נשאל המציג שאלה האם חלק מהפתרונות שהוא מציע לא ארוכי טווח מדי. הוא לא התבלבל ולא גמגם ומיד סיפר סיפור על נפוליון בונפרטה שרצה שחיילי צבאו המפואר יבצעו תרגילי סדר מופתיים גם בימי הקיץ החמים. אז הוא הורה לשתול עצי צל כדי שיקלו על צעידתם. אבל נפוליון, תהו עוזריו זה ייקח שלושים שנה עד שהעצים יגדלו. "אם כן, חבל על כל רגע, תתחילו בנטיעה", ענה המצביא הידוע. אני לא בא לקבוע שההומור עשה את ההבדל. אבל מצד שני אני סבור שזה עזר מאוד.

על מה בכל אופן מומלץ שלא לצחוק?
אף פעם אל תכניסו בדיחות על עדות. בלי לשמוע את הבדיחה אני יכול לאמר לכם שחמישית מהמאזינים לא יבינו אותה, ועשויים להעיר הערות עוקצניות או לשאול שאלות מעיקות שיוציאו אותך מהריכוז ואולי יגררו אותך להתנצלויות במקום להתרכז בעיקר. בחיים אל תשמיעו בדיחות סקסיסטיות ואני בדרך כלל כה קיצוני בעניין שגם הבדיחה עליה סיפרתי בתחילת המאמר (בדיחת הזית) הייתה איזה הימור אפילו קצת מטורף מבחינתי. כמובן שתשתדלו לא לצחוק על פוליטיקאים מכהנים או על הקו הפוליטי של מפלגה זו או אחרת. תמיד יהיה מישהו שייעלב בשם הפוליטיקאי עליו צחקת ויגרור את המאזינים לויכוח פוליטי מיותר.

בדיחות על פוליטיקאים הן מצוינות בתנאי שמדובר בפוליטיקאים מן העבר. בדיחות בן-גוריון, לוי אשכול הולכות מצוין. בדיחות סופרים זה מעולה (מארק טווין אמר פעם שבכל הקשור לסיפורים העולם מחולק לשניים - אלו שנוטלים סיפורים המיוחסים למארק טווין ומייחסים אותם לעצמם ואלו שממציאים סיפורים ומייחסים אותם למארק טווין. אני אישית אגב, שייך לחלק השני. בדיחות על מדענים הולכות מצוין: פעם בתשובה לשאלה קנטרנית על פשר החידוש בעניין מסוים, סיפרתי על ביקורו של אלברט אינשטיין בארץ בשנות החמישים. כשעיתונאים קפצו עליו ושאלו אותו "פרופ' איינשטיין מה חדש במדע"?. הלה קצת התרגז על החוצפה של העיתונאים וענה להם: ומה ישן? אתם כבר יודעים? הנה דרך הומוריסטיות להעביר את המסר למאזין קצת נודניק - אל תתחכם איתי.

ואסיים באירוע שקרה לי רק לאחרונה. הגעתי להרצות בפני כיתה מסוימת שהייתה זו כבר הרצאה רביעית מתוך סדרה לאותם סטודנטים. בהרצאה הרביעית ישב בכיתה סטודנט שכנראה השתמט מההרצאות הקודמות. בשלב מסוים הוא החל להטריד בהערות קנטרניות. עצרתי רגע ואמרתי לו: אני חייב לספר לך סיפור, וסיפרתי על משה דיין שהתארח פעם בבית-שמש. ראש סניף מפא"י המקומי הציג אותו באריכות תוך שהוא מפליג בשלל הישגיו של דיין. בשלב מסוים למשה דיין נמאס. הוא דפק על המיקרופון ואמר: "סליחה, אדוני. מי אני הם יודעים. אולי תספר מי אתה". אותו סטודנט הבין מצויין את הרמז.


יוסי ריבלין - תקשורת המונים, יעוץ תקשורת, עיתונות ויחסי ציבור.


  http://www.tadmit4u.net