העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
 



נירית צוק
כיצד לשרוד באירוע משפחתי?
מאת: נירית צוק



ישנם אנשים שהמחשבה על פגישה משפחתית עושה להם רק טוב. הם נזכרים בבני המשפחה היושבים יחדיו לשולחן, הם מוצפים בגלי החמימות המורעפת עליהם, בצחוקים המשותפים שרק הם ובני משפחתם חווים ומחכים בקוצר רוח לזמן הפגישה. היש הנאה גדולה מזו? הם שואלים אותך כשחיוך על שפתיהם. אך מה לעשות שאלו הם מעטי מעט ואצל רוב האנשים הידיעה שפגישה משפחתית קיימת באופק גורמת למתח רב ולדיכאון מתמשך. הם נזכרים בדוד מנחם הנודניק שאינו שותק לרגע, בדודה בתיה שבכל פגישה תוהה מחדש מדוע עדיין לא התחתנת, ובסבתא ריבה שלא מפסיקה לבדוק מדוע שמנת. הם נזכרים בכל המריבות וכאבי הראש שנושאות עימן הפגישות המשפחתיות ולפני שהפגישה הנוכחית התחילה הם כבר מחכים לרגע שבו היא תסתיים.
ומדוע זה כך? מדוע אנו זקוקים לאירועים המשפחתיים מלכתחילה?, מה יש במשפחה שגורם לנו לדבוק בה?, מדוע יחד עם זאת הפגישות המשפחתיות הופכות לסיוט מתמשך?, והאם אפשר לעשות משהו בקשר לכך?. תשובות לשאלות אלו ואחרות בכתבה שלפניכם.

מדוע אנחנו לא מוותרים על אירוע משפחתי
כולנו יודעים שלמרות כל המתחים וכאבי הראש שהפגישות המשפחתיות יוצרות, לא בנקל נוותר על פגישה משפחתית. אנו שוקלים את העניין, מכינים תירוצים שונים ומשונים, מסבירים לעצמנו שאין מה להגיע לאירוע המשפחתי, ובכל זאת, ברוב המקרים, בסופו של דבר אנו מגיעים. מדוע? מסתבר שהצורך בפגישה משפחתית הוא צורך חזק מאתנו שקיים בגזע האנושי כבר מימי קדם. שהרי כבר בימי קדם היו העמים הפרימיטיביים מתאספים יחדיו כקהילה אחת גדולה וחוגגים חגים שונים או מקיימים טקסים ופולחנים. הכוח של המפגשים האלו היה לא רק באמונה הדתית והרוחנית שהמפגשים הקנו לעם וחזקו אותו אלא גם אם לא בעיקר בתחושת האחדות והגיבוש שהקנו לו. שהרי כולנו יודעים שלהיות חלק מכלל, חלק משלם, נותן תחושה ממכרת של כוח וחוזק. בשלב מאוחר יותר כאשר המודרניזציה חדרה לחיינו והשבט הגדול התחלף במשפחה הקטנה, סייעו החגיגות לשמור על אחדות המשפחה, על תחושת קירבה בין חברי המשפחה ועל תחושה של קשר היסטורי רציף של המשכיות היותנו עם בעבר בהווה ובעתיד, כחוליה בשרשרת ההיסטוריה.
והרי משפחה מעצם הגדרתה הסוציולוגית והפסיכולוגית משמשת כמין תת חברה אשר מעניקה לפרט את זהותו העצמית, חינוכו ובטחונו. המשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו של כל אדם הקובעת את מקורותיו ומשפיעה על התנהגותו ותפישותיו עד סוף ימיו.

המאפייה הסיציליאנית
המשפחה הכי ידועה בעולם היא משפחת המאפייה. ואולי זו לא דוגמה למשפחה אידיאלית אך זו בהחלט דוגמה המראה שלמשפחה יש כוח גדול ותחושת חוזק. ואם ניקח את מושג המשפחה במובנו האידיאלי הרי שנוכל לומר שמבחינה סוציולוגית (עפ"י מאמרה של רינה שחר "משפחה לעניין חינוך מבוגרים - תיאוריה ומעשה" מתוך הספר משפחה ודעת, הוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, 1997) המשפחה היא מקורו ומקום לידתו של אדם והיא מהווה מסגרת לחייו. זוהי המסגרת החברתית הקטנה ביותר ששווה בהתאמה לחברה בה היא מתקיימת. מבחינה פסיכולוגית המשפחה היא זו המעניקה לאדם זהות, סמכות, מעמד, תמיכה ומשפיעה עליו בהתפתחותו כהורה, בבחירת בן/ת הזוג שלו ובסוג מערכת היחסים הנוצרת ביניהם. המשפחה היא זו המעצבת את אופי האדם הן כאינדיבידואל והן כחלק מהחברה. בכל מצב, ובעתות משבר במיוחד, אנו מצפים מהמשפחה שתהיה אוהבת, מגוננת, חמה ותומכת, שתהווה מקום מפלט מהעולם האכזר, מקום בו יכירו אותנו כפי שאנחנו ללא כחל ושרק ויקבלו אותנו כפי שאנחנו.

ווליום לפני הפגישה המשפחתית
למרות שאנו חווים במהלך חיינו אירועים משפחתיים רבים ולעיתים עם טעם לא כ"כ מוצלח, אנו באים לפגישות המשפחתיות לבושים היטב, מטופחים, עם מצב רוח טוב ועם מערך ציפיות שמתאים למשפחת בריידי ודומותיה. הבעיה היא שהפגישות המשפחתיות של רובינו נראים כמו פגישה של משפחת אדמס הידועה לשימצה או כמו של הבנדי'ס ואנו יוצאים ממנה על סף התמוטטות עצבים. וכמידי כל שנה גם השנה אנו מצטערים שבסופו של דבר לא הזמנו צימר בצפון ולא בילינו את החג עם בן הזוג או בקרב המשפחה המצומצמת. כי מי באמת צריך בשולחן החג את סבא רפאל הנודניק, את החמות הקנטרנית שתמיד מוצאת מה להעיר, את הגיס הלץ שמספר בדיחות סרק או את הגיסה המעצבנת שתמיד יודעת יותר טוב ממך מה צריך לעשות. וגם בקרב המשפחה שלך המצב לא תמיד מזהיר: אמך מעירה על התנהגות הילדים ואביך מתייחס אלייך כאילו את ילדה בת 10, שלא להתייחס לאחים ולאחיות שמרשים לעצמם להעיר לך לגבי נושאים שהשתיקה יפה להם.
אז למה זה קורה? ליאת צוקרברג - בוקאי, מתמחה ביעוץ חינוכי, מבהירה את העניין:
"ראשית צריך לזכור שהחגים מעצם טבעם יוצרים זמן אחר, זמן בו השגרה נשברת ויש לנו פנאי וזאת בניגוד לחיי היום יום שלנו. במהלך חיי היום-יום רובינו עמוסים ועסוקים לעייפה. אנחנו קמים בשבע בבוקר, מסדרים את הילדים לבית הספר, יוצאים לעבודה, חוזרים, אוכלים ארוחת ערב, לעיתים מספיקים לבלות שעה או שעתיים ביחד והולכים לישון כשאנו גמורים ורצוצים. אך בתקופת החגים השגרה הזו נפסקת וסדר היום משתבש. לפתע הזמן הפנוי תופס חלק נכבד מהיום וכאשר מלכתחילה ישנם 'נושאים לא סגורים' (והם קיימים כמעט תמיד) הם עלולים לצוץ".
כלומר מלכתחילה אנו נמצאים במצב אחר ולכך מתווספות עוד מספר סיבות. כידוע לכולנו לא כל המשפחות ניחנות ברגישות גבוהה במיוחד או בטאקט. ואני לא מתכוונת למשפחות שלא הלכו לקורס נימוסים והליכות אצל חנה בבלי אלא משפחות שתמיד במהלך הפגישה המשפחתית ישאלו את הרווקה "איך את לא מתחתנת?" או את הזוג הנשוי "נו , מה עם ילדים? כמה זמן עוד תחכו?" ולא חסרות עוד שאלות חקרניות וקנטרניות שנשאלות להנאת השואל וגורמות להתכווצויות בלתי רצוניות בקרב הצד הנשאל.
מדוע זה קורה? בוקאי טוענת שבקרב משפחות רבות תחושת הזמן הפנוי יוצרת מין היתר סמוי לקיום "שיחות נפש" להן אין זמן במהלך השבוע. שיחות הנפש הכפויות האלו מתאפיינות בדר"כ בחוסר רגישות מובהק ומאמונה ש "משפחה" היא דבר בו אין פרט אלא רק כלל. משפחות רבות חשות שהפרט הוא חלק מהם (אח, בן, אחיין וכו') ולכן מתוך התעלמות גמורה בחייו האישיים ובצרכיו הפרטיים הן מתירות לעצמן לשאול את אותו מכר אומלל שאלות אינטימיות שמביכות אותו. "הטשטשות הגבולות", מבהירה בוקאי, "גורמת למצב בו המשפחה כלל לא ערה לקשיי האחר ולא שמה לב שיש נושאים שאין לגעת בהם בלא הזמנה מהצד האחר".
בנוסף לכך היות והמשפחה היא בעצם מיני חברה גם לה יש כללים, מוסכמות ו"קודים התנהגותיים" משלה.
"רוב המשפחות", אומרת בוקאי, "לוחצות על הפרט ללכת בדרך 'נורמלית', כלומר על פי המוסכמות המקובלות בחברה ואף עוזרות לו במטלות אלו. לדוגמה: הבת הבכורה תעזור לאחיה בהכנת שיעורי הבית, לבת הרווקה תציע הדודה להכיר מישהו מקסים ועוד. כלומר, הן לא רק מבהירות לו את ציפיות המשפחה ממנו אלא גם מציעות את עזרתן בביצוע משימות אלו. הבעיה נוצרת כאשר הפרט אינו מסוגל ללכת בדרכיה המוסכמות של המשפחה או לחילופין אינו מסוגל לעמוד בדרישות. או אז נוצרת בעיה קשה.
במצבים כאלו, ברוב המקרים, תפעיל המשפחה על הפרט לחץ קשה וכבד תוך שהיא מבהירה לו בדרכים שונות שהוא 'לא בסדר / לא עומד בתקן הנורמה'. הבעיה במצבים אלו היא שנוצר קונפליקט היות וכל אחד מאתנו רוצה להיות אהוב ומקובל על האנשים המשמעותיים בחייו ובני המשפחה בדר"כ נימנים על אנשים אלו. וכך נוצר בקרב הפרט קונפליקט בין הרצון לגרום למשפחה 'קצת נחת' ובין הדאגה לרצונותיו ולצרכיו האישיים".
כחלק מנורמות המשפחה ומכלליה הנוקשים הורים רבים מקבלים לכאורה בחיי היום יום את סגנון החיים העצמאי של ילדיהם הבוגרים (פ. ליבר , ג.ס. מרפי וא.מ. שוורץ בספרם "הילדים בגרו, איך חיים איתם", הוצ' אחיאסף בע"מ ת"א, 1995) אך כשמגיעים החגים או האירועים המשפחתיים וכל בני הבית שבים לבית המוכר, לתבשילים המוכרים ולאווירה המוכרת, צפים ועולים מתחת לפני השטח התפקידים הישנים: הבת הבכורה חוזרת להיות האחות הגדולה השולטת באחיה, הילד הצעיר חוזר להיות הילד המפונק במשפחה וההורים שבים ביתר שאת לסמכות ההורית. ה'היתקעות' הזו בתפקידים קודמים וחוסר היכולת של המשפחה להתגמש מקשה, בסופו של דבר, על כולם. חוסר הגמישות של היחידה המשפחתית גורם גם למצב בו יש קונפליקטים גם סביב הצרכים של כל אחד במשפחה. כברוב המשפחות ישנה התעלמות מצרכי הפרט לטובת צרכי הכלל. לדוגמה: אמך רוצה שתגיעו לארוחה מידי שבת ומתעלמת בהפגנתיות מכך שיכול להיות שכלל כזה לא תמיד נוח לך. אתה מבחינתך מודע ביתר שאת לעובדה שיש לך חיים משלך ושבזמן הפנוי הקט שעומד לרשותך אתה מעדיף לעשות דברים נוספים חוץ מאשר לפגוש את המשפחה. באם המשפחה מתעקשת לשמר מנהגים ולקפוא על שמרייה אי הנוחות הנגרמת בפגישות המשפחתיות הולכת וגדלה. כתוצאה מכך תמיד יהיה מי שיפגע, מי שיעלב עד עמקי נשמתו ומי שינצל את הזמן לעשות לכם נקיפות מצפון. נשמע מוכר לא?
בודאי שכן, שהרי משפחות רבות לא רק שאינן בוחלות בנקיפות המצפון אלא משתמשות בהן ככלי נשק יעיל ומדויק בכדי להשיג מהפרט את רצונותיהן. ובכלל, אם בנקיפות מצפון אנו עוסקים הרי שבמשפחות רבות דפוסי התקשורת אינם ברורים. "קיימות משפחות רבות בהן דפוסי התקשורת אינם ברורים דיים כתוצאה מתקשורת לקויה בין בני המשפחה. והמצב הגרוע מכל הוא במשפחות המעבירות מסרים כפולים", מפרטת בוקאי, "במשפחות אלו נוצר דו- שיח משפחתי בעל מסרים כפולים כשבדר"כ מדובר במסרים מנוגדים. אפשר למצוא במשפחות בעלי תקשורת לקויה שיחות רבות בהן אין התאמה בין המסר המילולי של הדובר ובין המסר הבלתי מילולי שלו (לדוגמה: מסר מילולי שנשמע מזמין ומסר בלתי מילולי שיוצר תחושת דחייה ואדישות. בערך כמו אלו ששואלים אותך ברחוב בנימה מתעניינת "מה שלומך?", וכשאתה עונה "לא מזהיר" משיבים: "יופי, תמסור ד"ש" וממשיכים ללכת). במצבים בהם מתקבלים מסרים סותרים קשה מאוד להבין מה בעצם רוצה כל בן משפחה לומר ודבר זה יוצר תסכול ועצבנות. במשפחה כזו, אגב, מבוזבזות אנרגיות רבות רק על ניסיון הנוכחים להבין הבנה בסיסית האחד את המסר של השני".

טיפים לפגישה המשפחתית הבאה - לגזור ולשמור
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
ראשית כל אפשר להנמיך ציפיות ולנסות לחשוב חשיבה חיובית. לפני הפגישה המשפחתית כדאי להיזכר דווקא ברגעים הנעימים שהיו בפגישה הקודמת ולא לחפש את הרגעים הלא נעימים שהיו. יחד עם זאת לא כדאי לצפות לגדולות ונצורות אלא להבין שבסך הכל מדובר בפגישה משפחתית עם אותם אנשים שאנו מכירים שנים על גבי שנים ויכולים לצפות מראש את התנהגותם. נסו למצוא את החיובי בכל אדם ובכל פגישה.
שנית כדאי להימנע מנבירה בעבר, מקטנוניות ומנטירת טינה. אל תחפשו אשמים ואל תבואו בגישה של קורבן שאף אחד לא מבין אותו. פשוט היו אתם עצמכם ותנו לדברים לזרום.
בנוסף רצוי לגלות סלחנות בקשר לדברים שנאמרים ולא לחשוב שמאחורי כל שאלה מסתתרת קנטרנות ומחשבה רעה.
חוש הומור יכול לעזור מאוד במפגשים המשפחתיים. נסו לדמיין שאתם מחוץ לתמונה, אתם איזשהו תייר שקפץ לרגע ורואה את כל הדברים מזווית חיצונית, לא מעורבת וגם משועשעת.
גלו רגישות לזולת. לפני שאתם מאשימים מישהו שפגע בכם בדקו שאתם אינכם אשמים באותה מידה. השתדלו לא לשאול שאלות אישיות מידי שיכולות להביך את הזולת. וזכרו שזה שרפי הבן של סימה אותו אתם מכירים מרגע שנולד יושב מולכם אינו אומר שאתם רשאים לשוחח עמו על עניינים אינטימיים שלו או שלכם שיוצרים אצלו אי נוחות.

והכי חשוב: קחו הכל בפרופורציות. זוהי בסה"כ פגישה משפחתית ומדובר בכמה שעות בסופן כל אחד חוזר לביתו ולחייו. זכרו שבסוף הכל בא על סיומו: חגים, חופשים וגם… פגישות משפחתיות.


נירית צוק, עיתונאית, M.A בספרות.


  http://www.tadmit4u.net