העיתון האלקטרוני - עמוד ראשי
העיתון האלקטרוני לתדמית ושפת גוף
 




סובלנות
מאת: לימור שיפוני



מהי בדיוק סובלנות? לפי ההגדרה המילונית פירוש המילה "הכרה באחרים, חוסר קנאות, הכרה בזכות קיומן של דעות שונות, מתינות, לשאת (מישהו או משהו גם אם אינך מחבב אותם במיוחד), להרשות". סובלנות היא אבן-מסד בכל חברה חופשית. אבל עד איפה? מתי מסתיימת הסובלנות ומתחילה ההשלמה עם תנאים שמישהו כופה עלינו בכוח? איפה נמצא הגבול? האם סובלנות פירושה השלמה עם המצב בו אנחנו מוותרים על ההגנה על אמונתנו לטובת חופש הפעולה של אחרים?

יש דברים שקל להסכים עליהם כבלתי נסבלים: רצח, אונס, גילוי עריות, עבדות, רדיפה על רקע דתי, אם נמנה כמה תופעות. אבל אותם מעשים שנכנה בלתי נסבלים מקבלים לגיטימציה אם מוציאים אותם מרשות היחיד לרשות הכלל, יוצרים להם הקשר חדש או מקדשים אותם בשם רעיון כזה או אחר. אז פתאום, אנחנו מגלים שאנחנו יכולים להיות אפילו סובלניים למדי לאותם רעיונות, בעיקר אם אנחנו לא בצד הנרדף או הנגזל ואפילו אם כן. אם אני אלווה למישהו 100 ש"ח ואדרוש ריבית של 30% בזמן הההחזר יחשב המעשה הזה לבלתי נסבל, אבל אם בנק ידרוש ריבית כזו עבור הלוואה? אם דחוף לנו לקבל את הכסף, אנחנו עלולים להתעלם ממה שנראה לנו בלתי נסבל במישור האישי.

סובלנות נחשבת למידה נעלה אצל רבים ובכל זאת - עד כמה באמת בדקנו את העניין? אנשים רבים רוצים שלום. חלק מהתמונה הנטווית סביב המילה שלום קשורה בחופש הבחירה שיש לכולם, בצדק ושיוויוניות. אבל מה יקרה אם בשם חופש הבחירה תיבלע הקהילה שלי אל תוך קהילה אחרת שתשתלט עליה? האם גם אז אהיה סובלנית לעניין השלום?

כמה מאיתנו סובלים התנהגויות בלתי מתקבלות על הדעת של אחרים בשם הסובלנות? ממה אנחנו נמנעים בעצם אם אנחנו מוסרים את המקום שלנו לטובת אחרים? סובלנות היא מעשה דו-כיווני. אם הכלל הזה אינו מתקיים, כנראה שסובלנות לא באמת קיימת שם, משום צד.

ואיך יודעים היכן הגבול? ובכן, זה לא פשוט ועם זאת פשוט למדי. אם נחשוב על זה, תמיד יצליח מוחנו המפותל למצוא צידוק לכל התנהגות. ילד המתנהג באופן פרוע יזכה להסבר "זו קריאת מצוקה", התנהגות רומסת של בן/בת זוג תוכתר כתגובה ל"משהו שאני עשיתי כנראה" או "צריך שניים לטנגו", וטרור רצחני יחשב ל"תגובה לדיכוי". מלמדים אותנו "תמיד לחשוב על איך מרגיש הצד השני" עד כדי כך ששוכחים ללמד אותנו לשים לב למה שאנחנו מרגישים.

התשובה הפשוטה באה מתחושות הגוף ומהגיון בריא. אם הגוף שלנו נתקף עוית, התכווצות, פיק ברכיים, סימן שהוא מאויים. אם כך, סכנה נמצאת בסביבה ויהא ההסבר הלוגי שאנחנו נותנים לה אשר יהא. אם לא נתייחס לסימני הגוף הרי שאנחנו פוגעים בעצמנו בנוסף לפגיעה שמישהו פוגע בנו באותו רגע. תגובה כזו מחייבת הפסקת הפגיעה באחת ובירור מיידי גם אם יסתבר שזו קריאת שווא או שהגוף נענה לאיום שאינו קיים באותו רגע. בכל מקרה - שווה בדיקה.

את השיעור הגדול ביותר בעניין הגיון בריא וסובלנות למדתי מבתי הצעירה כשהייתה בת שלוש וחצי. על מעשה שראתה באותו רגע הגיבה באמירה "ככה לא מתנהגים לאנשים". מאותו רגע, הפך המשפט הזה לסמן עבורי. בכל סיטואציה בה יש לי הרגשה שמשהו לא בסדר אני שואלת את עצמי "ככה מתנהגים לאנשים?" תנסו את זה. פשוט ואפקטיבי. ברגע שיש לכם תשובה ברורה והיא יכולה להיות רק כן או לא, תוכלו להחליט מה אתם עושים עם ההבנה הזו.


לימור שיפוני, אימון אישי ועסקי. אמנות בין אישית™.
מחברת הספר: "סיפורים שעושים את העבודה".



  http://www.tadmit4u.net